מנוע החיפוש הגדול בעולם – מה הוא מוצא?

גוגל הזמינו את הבחור שלי לסן פרנסיסקו, ליתר דיוק לעיר קטנה ושמשית ליד, והוא הזמין אותי. 3 ילדים הופקדו בבצת, אחת קטנה באה איתי. נכון ש-10 ימים בארצות הברית זה ממש לא הרבה, אבל בשביל מי שמשאירים ילדים מתגעגעים ורוצים גם להתחשב בסבתא, זה לא מעט. כך, מכל מקום, זה נראה לנו בשלב התכנון. לשלושת הימים של הכנס הוספנו יומיים בניו יורק להתאושש מהטיסה המעיקה עם תינוקת על הברכיים במושבים הצפופים של אל על, ועוד כמה ימים בסן פרנסיסקו, הסמוכה למקום הכנס.

כל מה שרציתי זה סנדוויץ' לאכול וספסל לשבת עליוניו יורק: דבר ראשון התייצבנו בחנות של אפל

לימים של הכנס, שבהם אני והתינוקת שלי נכייף באמריקה, תכננתי הרים וגבעות. יש כל כך הרבה דברים לעשות ולראות בסן פרנסיסקו, ובסך הכול כל כך מעט זמן.

כולם עוד ישנים, רק אנחנו והג'ט לג שלנו עולים ויורדיםסן פרנסיסקו. בעיקר גבעות

הכי רציתי לראות את עצי הסקויה. ה-Redwood – העצים הכי גדולים בעולם.

כן, יש לי מין סריטה כזאת – עצים ופרחים הכי מושכים את עיניי. וגם את לבי. לו יכולתי הייתי גננית. אנגלייה. עם כובע קש. וכסיות תואמות.

קראתי שיש יער אחד, במרחק 4 שעות נהיגה מסן פרנסיסקו. באופן לא פמיניסטי בעליל הוא ירד מהפרק.

קראתי שיש עוד יער אחד, קסום ונפלא ופלאי ושוקק איילות וסנאים, והוא במרחק של 20 דקות נהיגה מסן פרנסיסקו. שמו יער מיור, וגדלים בו עצי סקוית החוף, שהם פחות עבים אך הרבה יותר גבוהים מהסקויה המוכרת. ואולם ההגעה ליער כרוכה בנהיגה מסאניוויל (אותה עיר קטנה ושמשית שהתאכסנו בה), עליות וירידות פראיות בסן פרנסיסקו עצמה, ואז חצייה זהירה של גשר הזהב. עלות החנייה בסן פרנסיסקו, אגב, דומה לעלות שכירת רכב ליום שלם. שישכחו ממני גם שם, הודעתי לעצמי באופן לא פמיניסטי למשעי.

הבחור שלי חשש שאשתעמם, ובירר: אם לא בא לך לשכור רכב ולנהוג לעיר הגדולה, תוכלי לנסוע מהמלון לרכבת (הם הציעו להסיע אותי לשם בלימוזינה. שכה אחיה), מהרכבת לעיר, ובעיר לתפוס אוטובוס. בסך הכול מדובר בשעתיים נסיעה לכל כיוון. קטן עליו. עליי, תסלחו לי, ממש לא.

מה אומר לכם, מכל הטיול הגדול בעיר הגדולה הכי נהניתי בסאניוויל. וזה אומר שנהניתי בה המון, כי כל הטיול היה כיף אחד ארוך ומרוכז. התינוקת ואני השכמנו קום, סעדנו ארוחת בוקר אמריקנית במלון, ויצאנו לחקור את שביליה של העיירה.

פארקים רחבי ידיים שכל עץ בהם, אילו היה בארץ היו עושים פארק שלם רק לכבודו, שדרות רחבות וארוכות של עצי מגנוליה ענקי פרחים, המון דשא ועצי מחט.

ביום האחרון של הכנס, ושלנו בסאניוויל, כששיחקנו בכדור על הדשא ליד הספרייה העירונית, שמתי לב שהעץ שמתחתיו ישבנו גדול במיוחד. כבר התרגלתי לעצים גדולים שם, אך החשד התעורר בלבי. עץ שראשו בשמים וגון גזעו הנדיב חום-אדמדם. מה זה כבר יכול להיות? בטח לא עוד תפוז, שהקליפורניקים כל כך גאים בהם.

העץ הוא גבוהלרגלי העץ ברגע הגילוי. כפי שאתם מבינים, צלמת אני לא

אני יודעת שיש אפליקציה שמאפשרת לצלם משהו ולמצוא בגוגל את שמו, אך טרם השתמשתי בה. ולכן כמי שעוסקת בניהול ידע בחרתי להיעזר במה שקרוי בז'רגון ידע סמוי.

ברחבת הכניסה לספרייה ישבו אנשים בצל העצים החשודים – קוראים, מלהגים, מחייכים לפעוטות ולאמהותיהם.

מקום חשוב ומרכזי בעירספריית הילדים בסאניוויל

פניתי אל גברת אחת עמוסת ספרים שהזכירה לי בגילה ובנמרצותה את אמא שלי, ושאלתי אותה: "סליחה, אולי את יודעת איך קוראים לעץ הזה?"

היא התבוננה בו לרגע, חשבה, ואז השיבה: "רדווד, לא?"

"אני לא יודעת, לכן אני שואלת אותך", עניתי, והיא פרצה בצחוק של הקלה. מתברר שהיא גדלה שם, ותמיד היו עצים כאלה בסביבה, לא סיבה להתגאות בה, להבנתה, בטח שלא להתפלא.

חיכיתי בכיליון עיניים לסיומו של הכנס ולפגישה עם הבחור שלי כדי לספר לו על הממצאים המרגשים. קשה לומר שהוא התפעם יותר מדי. הוא לא בא כמוני מכפר קטן שנהריה היא העיר הגדולה שלו.

"טוב, ברור שמצאת", הוא הסביר בהיגיון, "הרי באת עם גוגל".

מ. ש. ל

בקטגוריה אמינות מידע | תגים , , , , | להגיב

מיהו בעלי?

היום, ב-5:00 לפנות בוקר, שמתי על הקיר שלו בפייסבוק קישור לשיר של הביטלס, ALL YOU NEED IS LOVE. זה השיר שלצליליו צעדנו לחופה. האופציה האחרת הייתה להעיר אותו בנשיקה, אך נראה לי שאת שעת השינה הנוספת הוא יעריך הרבה יותר.

היום אנחנו חוגגים 18 שנות נישואים, ועדיין לא הפנמתי את בעלי. את המילה בעלי, כלומר. מתי מתחילים עם הבעל הזה? ביום של החתונה הוא עדיין החבר, ויום למחרת הוא כבר הבעלים שלי? לפני שנישאתי, כשהייתי שומעת שאישה נשואה אומרת "כשהיינו חברים" זה היה מבהיל אותי. מין פשוטו כמשמעו כזה: מה, ועכשיו אתם כבר לא חברים?

 חופשה בכרתים

(כיוון שהתבקשתי שלא לפדח אותו בתמונות מהחתונה, קבלו תמונה שמכבדת את אנונימיותו)

אחותי הקטנה, שנישאה שנה אחריי, משתמשת במילה בצורה הכי טבעית בעולם. לדבריה, מה שחשוב זה לא התואר, המילה, אלא השוויוניות האמיתית, בבית, בחיים יחד. וכך אם מישהו מבחוץ שומע ממנה את המילה בעלי:

א. הרבה יותר ברור לו על מי היא מדברת.

ב. מה אכפת לו מה אופי היחסים ביניהם ומי ביניהם לובש את המכנסיים בבית (היא, כמובן).

המילה נקבה, היא אומרת ברוב רגש, הרבה יותר מפריעה לה. מה מפריעה? מרגיזה. מכעיסה. חורה.

ולא סתם חורה – כי מה המילה הזאת אומרת? – שמגדירים אותך על פי זה שיש לך נקב, כלומר חור.

אהמ… מעניין הדבר הזה. אם כן כוסית זה בעצם אותו הדבר רק עם ארומה של מחמאה? – מישהי אטרקטיבית עם נקב.

אם ניזכר לרגע בשיעורי הלשון בבית הספר, הסיומת Xוֹן היא צורן שבדרך כלל מסמל הקטנה. כך למשל: ילד קטן = ילדון, חדר  קטן = חדרון, גג קטן = גגון.

אז מה זה לעזאזל כוסון?

אפליה מתקנת?

בקטגוריה עברית בעברית | תגים , , , , , , , , | 4 תגובות

מפגרים

באחת הפעמים שישבנו לנסח באופן רשמי את הישגי הפרויקט, עלתה השאלה איך להגדיר את אנשי הצוות. דורית הציעה 'אנשים מיוחדים'. זה שעשע את עמיר, אבל לא במידה שהוא יסכים לאמץ את המינוח הזה. האמת היא שגם 'אנשים עם מוגבלויות' זה ביטוי שהוא מקבל ככה, בלית ברירה. "אז איך אתה רוצה לקרוא להם?" דורית התייאשה.
"מה דעתך על מפגרים?" זו הייתה ההצעה של עמיר.

 היום כולם דורשים (סוף סוף) צדק חברתי. יש כאלה שעוסקים בכך כל הזמן. ובשקט. נורא קל להיגרר לקלישאות כשמספרים על העבודה של עמיר: הוא מנהל צוות של אנשים עם מוגבלויות שכליות שעובדים באיסוף חומרים למיחזור בבנייני משרדים. ניהול כזה שונה לחלוטין, לדעתי, מכל סוג של ניהול שאתם מכירים. הוא עובר באופנוע בין הבניינים השונים שבהם עובדים החבר'ה שלו, דואג שהם יעשו את העבודה – ובעיקר דואג להם. הוא מדבר איתם ומעודד אותם ומתלוצץ איתם ומוודא שהסביבה (כלומר האנשים שבאים איתם במגע) תתנהג אליהם יפה. וזה חוץ מהעבודה "מסביב" – התנהלות מול בנייני המשרדים השותפים לפרויקט, מול חברות המיחזור וכיוצא בזאת.

 "השתגעת?!" דורית נחרדה. "ככה לכתוב במסמך רשמי?"
"מה לעשות שהם מפגרים?", עמיר קבע נחרצות, "ככה הם מוגדרים בביטוח לאומי, זה מינוח מקצועי לגמרי". ובהקשר הזה הוא סיפר לנו שבמשרד הבריאות (נדמה לי) הוקמה ועדה שתבחן ותדון ותבדוק את האפשרות לשנות את המילה 'מפגר' למילה אחרת. כבר התרגלנו שזו קללה, ולא יפה לדבר ככה לאנשים.

אנחנו יודעים שמילים משנות את המשמעות שלהם בחלוף הזמן. כמו שלמדינות לא מי יודע מה מפותחות קוראים 'מדינות מתפתחות'. כמו שהכיתה הטיפולית של פעם קרויה היום 'כיתה מקדמת'. אם עוד לא שינו מאז את המילה.

כשהייתי בחטיבת הביניים, בבית הספר שבו למדתי הכיתה הטיפולית תמיד קיבלה את המספר אחת. כלומר כיתה ז1, כיתה ח1 וכן הלאה היו הכיתות הטיפוליות. כשאני הגעתי לכיתה ז' הוחלט בצעד פדגוגי מתקן שלא להעליב את הילדים שלומדים בכיתה הטיפולית, ולכן פשוט למחוק את המספר אחת. וכך, מהמחזור שלנו והלאה לא הייתה כיתה ז1 בבית הספר. התחילו פשוט לספר משתיים: ז2 הייתה הכיתה הטיפולית, וכך האמיר מספר הכיתות עד ז5 (כשבפועל היו רק 4 כיתות בשכבה. כן, בית ספר קטן).

"זאת ועוד", הוסיף אמיר לצורך המחשה, "השכונה שכולם מכירים היום בשם 'רמת החייל' בעצם נקרא בכלל רמת החִי"ל" (חטיבה יהודית לוחמת, הבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה). אבל מרוב שאנשים בטעות קראו את הגרשיים (") בתור שני יודים, התקבע השם 'רמת החייל', ועיריית תל אביב הקימה ועדה שישבה וישבה והחליטה לבסוף להמליץ ששם השכונה ישונה גם באופן רשמי לרמת החייל.

עד רמה כזאת הגענו.

 

עמיר לא לוקח ברצינות ועדות כאלה. לדעתו, במקום לשבת ולהיוועד על קוצם של יודים עדיף פשוט לצאת לעבוד.

צילם מנחם לזרלתמונה הזאת מנחם לזר נתן את הכותרת נעלבתי ממך

לפרויקט שעמיר מנהל קוראים בניינים ירוקים עם הפנים לקהילה, והוא פועל במסגרת עמותת מלר"ז (המועצה הציבורית למניעת רעש וזיהום אוויר בישראל).

בקטגוריה עברית בעברית | תגים , , , , , | להגיב

איך (לא) חגגתי את יום הולדתי

איך שהזמן טס. מה טס? – לפני פחות משבוע חגגתי יום הולדת. חגגתי? ובכן, זה לא ממש הסתייע, למרבה התסכול. יום חופש לקחתי? – לקחתי. לשריין ביומן של הבחור שלי? – שריינתי. לדפוק פן ? – מה זה כבר משנה. אז מה בעצם קרה רגע לפני שיצאנו, ומה עשינו במקום:

הבחור שלי הבטיח פיצוי במקום רחוק עם גשר מזהב. זה יהיה בקרוב, אי"ה. החזיקו לנו אצבעות.

צילם מנחם לזרמנחם לזר: צלילים על הגשר

 

בקטגוריה כללי | להגיב

פשוט זה נכון (בדרך כלל)

העבודה הלא-סטודנטיאלית הראשונה שלי הייתה ב"קול ישראל": לימדתי קריינים וכתבים צעירים את העברית הנכונה והתקנית של רשות השידור. זוהי בערך העברית המחמירה ביותר, כמו שאתם שומעים יום-יום ושעה-שעה בחדשות, אם אינכם מכוונים ל"גלי צה"ל". בדרך כלל ללומדים קשה להתרגל אליה בהתחלה, כי הם מרגישים שהיא ספרטנית ולא ספונטנית. מדוע? אל"ף, מפני שרשות השידור היא רשות לאומית ולפחות העברית שלה עדיין מחזיקה באידאל החינוכי של להנחיל את השפה הנכונה לעם הנכון. בי"ת, משום שבשונה מעיתון או מספר, כך נהגנו לומר, אין אפשרות לחזור אחורה ולהקשיב שנית. יש הזדמנות חד-פעמית לקלוט את המסר, ולכן הוא צריך להיות תמציתי ומובן. ולא מיופייף. במיוחד אם ההתייפייפות מסרבלת את המלל ומאריכה אותו. הכלל הבסיסי הוא הפשטות.

כדוברים ילידים, סביר להניח שמה שנשמע לכם פשוט הוא ברוב המקרים גם נכון. ודווקא ספונטניות ממלאת שם תפקיד יפה, אם אין לכם בעיה לבטא דגש בעי"ן הפועל גם במילה מככּב (נסו לומר זאת בזמן עבר עם הדגשים הנכונים).

באותם ימים לא השתמשו באינטרנט לשידור חדשות, כך שהחד-פעמיות הייתה קריטית. לא שמעת או לא הבנת עכשיו – חכה שעה למהדורה הבאה.

דוגמות יש למכביר:

"הקורס אורגן על ידי יוסי" – זהו תרגום חופשי מן האנגלית, בעברית הרבה יותר נוח ונכון להתנסח באופן פעיל, ולא סביל. הרי בדיבור חופשי ספונטני הייתם אומרים שיוסי ארגן את הכנס.

"השעה בה נערכה ההרצאה" – כאן אנחנו נתקלים בהיעדר תמוה של שי"ן, הרי טבעי לנו יותר לומר "השעה שההרצאה נערכה בה". 

"הפשטידה אותה הכנתי" – נכון שיותר פשוט וטבעי לומר "הפשטידה שהכנתי"?

עוד אחת? – בבקשה:

"סוכריות ללא סוכר". נשמע לכם טבעי? ובכן, אם תעצמו לרגע את העיניים ותחשבו איך הייתם אומרים את הדברים בשפה פשוטה, אני מניחה שתחשבו על "סוכריות בלי סוכר".

רובנו אומרים "לחם בלי פחמימות" (הייתם רוצים) או "שמלה בלי כתפיות", אך כשבאים לכתוב את הביטויים האלה, נמצא הרבה פעמים "סוכריות ללא סוכר" (כך כתוב על האריזה) ו"שמלה ללא כתפיות". אם רוצים להישמע אלגנטיים ובה בעת נכונים מבחינת העברית, אפשר להשתמש ב"בלא", שהיא נכונה באותה מידה: "רופאים בלא גבולות".

האם הדברים שנכתבו על ידי הובנו על ידכם, או שמא הבנתם את מה שכתבתי?

צילם מנחם לזר
תודה למנחם לזר, שצילם את הינשוף החכם הזה

 

בקטגוריה עברית בעברית | תגים , , , , | להגיב

10 כללים ליצירת אתר אמין

עד כמה המידע באינטרנט אמין ועד כמה אנחנו תופסים מידע זה או אחר כאמין? במכון המחקר של אמינות מידע באוניברסיטת סטנפורד גיבשו 10 כללים שיסייעו לכם להגביר את האמינות של אתרכם כפי שהיא נתפסת בעיני הגולשים אליו.

 

ואלה הם עשרת הדיברות

  1. הקלו על הקורא להבחין בנכונות המידע באתרכם.
    הראו שאתם מסתמכים על מידע אמין.
    איך עושים את זה?

    ציטוטים מדויקים והפניות למקורות שנחשבים מוסמכים. גם אם הגולשים לא ילכו בעקבות הלינקים, אתם מפגינים בכך ביטחון בחומרים שלכם.
  2. הראו שיש ארגון אמיתי מאחורי האתר.
    כשמראים שהאתר שייך לארגון שקיים במציאות, האמינות שלו גדלה.
    איך עושים את זה?

    הדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא פשוט לרשום את הכתובת הפיזית. אפשר להגדיל ולהעלות תמונות של המשרדים שלכם או של אנשים שעובדים בחברה.
  3. הדגישו את המומחיות בארגון שלך, ובתוכן והשירותים שאתה מספק.
    איך עושים את זה?
    האם יש לכם מומחים בצוות? האם התורמים שלך או ספקי השירותים מורשים? ספרו על כך באתר. האם אתם חברים בארגון מכובד? הראו זאת בבירור.
    לעומת זאת, אל תקשרו לאתרים חיצוניים שאינם אמינים. האתר שלכם יאבד מאמינותו בשל שיוך לאתרים כאלה.
  4. הראו את האנשים ההגונים והאמינים העומדים מאחורי האתר.
    זה מראה שיש אנשים אמיתיים מאחורי האתר ובתוך הארגון.
    איך עושים את זה?

    פרטו את שמותיהם, ספרו עליהם, וכמובן צרפו תמונות שלהם. יש אתרים שמפרסמים תקציר קורות חיים של האנשים הבולטים בארגון, ויש כאלה שאפילו מספרים על משפחותיהם או תחביביהם.
  5. הקלו על יצירת קשר אתכם.
    דרך פשוטה להגביר את האמינות של אתרכם היא באפשרות לפנות אליכם.
    איך עושים את זה?

    ציינו באתר במקום בולט פרטי התקשרות כגון מספר טלפון, כתובת פיזית וכתובת מייל.
  6. עצבו את האתר כך שייראה מקצועי (או מתאים למטרתו).
    מחקרים העלו שאנשים נוטים להעריך אתר קודם כול על פי העיצוב הוויזואלי שלו, כך שחשוב שהעיצוב יתרום לאמינותו של האתר, ובטח שלא יפגע בה.
    איך עושים את זה?

    כשאתם מעצבים את האתר שלכם, שימו לב איך התכנים נראים על המסך, לטיפוגרפיה, לאיכותן של התמונות, קונסיסטנטיות של הנושאים ועוד. כל אלו צריכים לעלות בקנה אחד עם מטרתו של האתר. לדוגמה, אם האתר שלכם עוסק בצילום והוא יהיה טקסטואלי בלבד, הוא עלול לפספס קצת את מטרתו.
  7. עשו את האתר שלך נוח לשימוש ומועיל.
    מחקרים הראו שהרבה פעמים ארגונים בונים אתר שיספק את האגו של בעליו והמנהלים שלו או שיפגין את היכולות המדהימות שלהם בטכנולוגיות ווב. כדאי לחשוב קצת אחרת.
    איך עושים את זה?
    כשמקימים אתר צריך לחשוב קודם כול על צורכי המשתמש ועל אופן השימוש שלו במידע. יש מקום גם ל"לקוחות" אחרים של האתר (ע"ע מנהלים), אך לא במקום הראשון.
  8. עדכנו את התוכן באתרם לעתים קרובות.
    אנשים מייחסים יותר אמינות לאתרים שמראים שהם עודכנו או עברו ביקורת לא מזמן.
    איך עושים את זה?
    אל תירדמו בשמירה. עדכנו את האתר שלכם באופן תדיר; ציינו את תאריך עדכון התכנים; אם תיקנתם מידע באתר, ציינו זאת באמצעות תאריך, כדי שהקורא יבין שאתם מבקרים באתר שלכם ומבקרים את התכנים שבו.
  9. הגבילו את השימוש בתוכן פרסומי (מודעות, הצעות).
    איך עושים את זה?
    סגנון הכתיבה באתר צריך להיות ברור, ישיר וכן. הימנעו ככל האפשר ממודעות פרסום באתרכם. אם אתם חייבים לכלול בו מודעות כאלה, תנו אבחנה בולטת בין התוכן הממומן לבין התוכן שלכם. הימנע מפרסומות בחלונות קופצים.

10.  הימנעו משגיאות מכל הסוגים, לא משנה עד כמה הן קטנות.
שגיאות טיפוגרפיות ולינקים שבורים פוגעים באמינות של האתר יותר משרוב האנשים יכולים לדמיין.
איך עושים את זה?

אל תפרסמו תכנים מבלי לקרוא אותם שוב ולהגיה אותם. לעתים מומלץ לתת למישהו נוסף לקרוא את מה שכתבת, כי כשאנשים מעורבים בטקסט מסוים הם לעתים "עיוורים" לשגיאות כתיב ופליטות מקלדת. חשוב גם לשמור שאתר יהיה זמין כל העת ולהימנע מנפילות של שרתים.

 צילם מנחם לזרטיסה 001 רשאי לנחות.
תודה למנחם לזר

בקטגוריה אמינות מידע | תגים , , , , | להגיב

כשאנחנו נהיה זקנים

אני פחדנית. אני מודאגת. כמה שאני אוהבת לצחוק ולחייך, יותר מדי דברים מעוררים בי מחשבות של 'מה יהיה אם'. לא אלאה אתכם בכל הפחדים שלי. הפעם רק באחד: בהנחה שאשרוד את כל הצרות שאורבות לפתחנו יום יום ושעה שעה ואגיע לגיל זקנה ושיבה – מה שהכי מפחיד אותי זה איפה יתקעו את הזקנים.

 

כשאנחנו נהיה זקנים

ראיתי פעם בטלוויזיה מלון חסכוני מאוד ביפן, שבו האורח לא מקבל חדר אלא תא – קפסולה. גודלו של התא הוא בערך כגודלה של מיטה, והוא כולל טלוויזיה ולוקר. המקלחת משותפת לכל הקומה, והקומות מופרדות לנשים ולגברים. זה מפחיד ברמה קלסטרופובית. ומשום מה יש לי תחושה מאוד מבוססת (לטעמי) שלא ירחק היום, וכך ישכנו את האנשים הזקנים: יותר הומאני מלנטוש אותו במדבר קרח, חסכוני במקום, נוח לגישה למטפלים, ובסך הכול בשביל מה קשיש (סיעודי או עצמאי) צריך בכלל לצאת מהתא שלו.

פעם זקן היה מילה נרדפת לחכם, כי יש לו הרבה ניסיון, הוא מכיר יותר שנים את העולם וצבר הרבה תובנות. היום זקן הוא בדרך כלל מישהו שקשה לו להתמודד עם השינויים והחידושים הטכנולוגיים. מה שנראה לנו היום שיא הטכנולוגיה, כשנהיה זקנים יהיה ארכאי, מיושן, מוזאוני אם בכלל. מסובך מאוד לחיות בעולם שבו הכול יותר תזזיתי ממה שאתה מסוגל לתפוס, קשה ומתסכל להסתדר כשמתייחסים אליך כאל מישהו שלא מבין שום דבר. ועם כל הכאב והצער, כולם מזדקנים. או כמו שאומרת אודטה: "האופציה האחרת היא למות צעיר", ומי רוצה את זה?

 

הגירה לארץ האינטרנט

צעירים נוטים לקבל שינויים בקלות ובאופן טבעי יותר. לכן במרבית התחומים קיים "דור המדבר". קיימים הרבה מחקרים בסוציולוגיה של החברה הישראלית שמדברים על כך שהעלייה לארץ שברה את מבנה המשפחה כפי שהוא היה מוכר, משום שהצעירים קלטו מהר יותר את השפה והמנהגים כאן והמבוגרים התקשו בכך. סדרי העולם השתנו כשהילדים יודעים יותר מההורים וצריכים לעזור להם להתנהל ביום-יום. לא רק אצלנו, במרבית חברות המהגרים.

גם החיים באינטרנט הם סוג של הגירה, וגם בהם הצעירים מסתדרים הרבה יותר מהר ויותר טבעי. זו המציאות שהם מכירים. האם גם הם בבגרותם יחוו את התסכול של פער דורות וההזדקקות להישען על הילדים?

לפני כ-12 שנים פתחנו באורט פורום למורים ולתלמידים. אחד הדיונים זכור לי כמעט מילה במילה:

תלמיד: המורה, הכנתי מצגת ואני רוצה להגיש לך אותה. אפשר לקבל את המייל שלך?

המורה: הדפס בבקשה את העבודה והנח אותה בתא שלי בחדר המורים.

תלמיד: אבל המורה, אם אני אדפיס את המצגת היא כבר לא תהיה מצגת.

המורה: [לא עונה]

היום מורים כבר מתקשרים עם התלמידים שלהם במייל ובטח שיודעים מה זאת מצגת ושצריך להציג אותה כדי ליהנות ממנה הנאה מרבית. גם התלמידים ההם, שהיו תיכוניסטים, אולי כמה מהם נעשו מורים, ואם כן – אני מניחה שהם עושים שימוש כלשהו באינטרנט לצורך הלמידה.

 

מילת המפתח – עדיין

ועדיין קיימים סייגים. למשל: המורים לאנגלית עדיין נהנים מיותר אופציות להעשרת ההוראה באמצעות האינטרנט; ובאותו עניין – מורים רבים מתרחקים מכל מה שקשור לאנגלית. חלה התפתחות עצומה של תכנים בעברית כמעט בכל התחומים, אך העניין הזה עדיין בגדר החבל; עדיין מעבדות המחשבים ספורות והתור עליהן גדול, לא תמיד המורה מספיק בטוח בעצמו להתמודד עם תקלות ולכן יעדיף לוותר על שיעור במעבדת המחשבים ויישאר במקום הבטוח שלו, הכיתה; ועוד כהנה וכהנה וכשמה וּכְפֹה.

 

יש מסקנה בשלב הזה?

יש כמובן כמה בנליות:

  • עדיף להתעדכן כל הזמן. זה טוב גם לשיכוך פער דורות.
  • עדיף להפסיק לעשן ולהתמיד בפעילות גופנית.
  • עדיף להישאר צעיר לנצח.
  • ומסקנות מעשיות?

 

צילם מנחם לזר
שוב תודה לצלם מנחם לזר על שיתוף הפעולה הוויזואלי

בקטגוריה הטמעת תקשוב | תגים , , , , , | תגובה אחת

במה אנחנו שונים מהורינו

  "תגידי," שאלה אותי אחותי יעל באחת משיחותינו הארוכות: "האם יש דבר כלשהו בחייך כאמא שאת עושה באופן מוצהר שונה מאמא שלנו כשאת היית ילדה?"

התשובה הייתה מידית: "הכול".

יעל צחקה. היא אחותי הקטנה, והיא מקיימת משק אמא די דומה לזה שגדלנו בו. יחסית, כן?

אחר כך הלכתי הביתה עם הרבה מחשבות. פתאום כל דבר שאני עושה או אומרת לילדים, אני מנסה לחשוב כמה הוא שונה מאיך שהיה מקובל בביתנו. אני למשל מוחמאת כשבתי מבקשת ללבוש בגד שלי; לצבוע את השיער זה לא אישו – אני בעצמי מחליפה את צבע שיערי חדשות לבקרים; אין לי שולחן טואלט, ומגירת האיפור פתוחה לכול. גם אם זה במחיר הרס של סומק או צללית.

 

הטלוויזיה שלנו

עוד משהו ששונה אצלנו מאוד מבית ילדותנו הוא הטלוויזיה. ההורים שלי בכלל יכלו להסתדר יופי בלי טלוויזיה. בשלב מסוים שני הסבים שלנו, שנהגו לבקר מדי ערב, החליטו לקנות לנו  במשותף טלוויזיה, כדי שהם לא ייאלצו למהר הביתה לצפות בחדשות (אהמ… האם בכוונת מכוון לא הוחזקה בבית טלוויזיה?). מכל מקום, כילדים, לא זו בלבד שהיה רק ערוץ אחד, ערוץ ששידר לילדים רק מ-4 עד 6:30, וגם בטווח המצומצם הזה חלק מהתכניות היו משעממות טיכו, עוד הגבילו אותנו במספר השעות שמותר לצפות בטלוויזיה מדי יום. חשבו על כך, באותם ימים ילדים לא התקוטטו על הערוץ בטלוויזיה. מצד שני, בקלות מצאנו מיליון סיבות אחרות לריב.

אני יודעת שזה נחשב ממש לא חינוכי, אבל אנחנו לא מגבילים את שעות הצפייה בטלוויזיה. אפילו גיבשתי משנה שאומרת שבערוצים לקטנטנים התכניות מוגשות בעברית נכונה ועם הערכים הנכונים של קבלת השונה וכולי כולי. יש לי חברות שאין להן בכלל טלוויזיה בבית או שיש להן, אבל רק עם הערוצים הממלכתיים. כל אחד עם המשנה הפדגוגית שלו ועם הסבתא שאליה הולכים בשבת ונדבקים שם לטלוויזיה מבוקר עד ערב כדי להשלים חוסרים.

צילם מנחם לזרצילם מנחם לזר

איך הגענו לטלוויזיה? כן, ג'רי סיינפלד.

בפעם הראשונה שהתחברנו לכבלים, בתחילת שנות ה-90, זו הייתה חגיגת טלוויזיה מהסרטים. לילות שלמים ישבנו מול המסך וצברנו עשרות ומאות "שעות ים", כמו שאומרים בחיל הים. ואז הכרנו את ג'רי סיינפלד.

 

דברים שלא עושים אחרי גיל 30

היינו בני 20 וקצת, ונראה לנו הגיוני למדי כשהוא אמר שרק עד גיל 30 אתה צובר לך חברים ואחרי גיל 30 לא "עושים" חברים חדשים. מעניין אם גם כיום הוא חושב כך. אני לא חושבת ככה בכלל. ואני לא מדברת רק על חברים פייסבוקיאליים.

דגלאס אדאמס, שהנחיל לנו את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" (אם עוד לא קראתם – רוצו) אמר דבר כזה (בתרגום חופשי): כל דבר שהומצא אחרי שמלאו לכם 30 הוא מנוגד לחוקי הטבע ומבשר את קץ הציוויליזציה כפי שאנחנו מכירים אותה. רק אחרי כ-10 שנים מתרגלים אליו ומבינים שהוא דווקא די בסדר".

גם אם אומרים ש-40 זה ה-30 החדש, בכל זאת עברו לא מעט שנים מאז שחגגתי 30. במרוצת השנים האלה דווקא הכרתי חברים חדשים והרבה מאוד המצאות חדשות. גם אתם, עובדה שאתם קוראים את מה שאני כותבת עכשיו. גם אמא שלי חברה בפייסבוק (לכן אני כותבת בזהירות. סתאאאאם). אבל לא לכל אחד קל לקבל טכנולוגיות חדשות. צחוק צחוק, יש משהו בדבריו של הוגה "בלי פאניקה". לפני הרבה שנים, בטח יותר מ-10, אמרה לי אורית כהן (היי אורית) שכמו שקופאיות בסופר הסתגלו לקופה הממוחשבת כי לא הייתה להן ברירה וזה כלי העבודה שלהן, כך מורים צריכים לקבל את הטכנולוגיה כחלק מכלי העבודה שלהם. גם היא ידעה אז שהרבה יותר קל להגיד מלעשות. נדבר על כך בפוסט הבא.

ובינתיים, עם יד על העכבר, מה אתם עושים בתור הורים ששונה לחלוטין מאיך שעשו זאת ההורים שלכם?

בקטגוריה הטמעת תקשוב | תגים , , , , | 3 תגובות

חיי המדף הקצרים של הספר

בדיוק ביום שבו "הבנתי" שחיי המדף של הספרים שכתבתי הגיעו לקצם ויש מוצרים חדשים על המדף, באיזה שהוא צירוף מקרים קיבלתי 2 תגובות שקצת שינו את מה שחשבתי.

האחת הייתה שלומית, שנמצאת עכשיו בטורונטו ושאלה את ספרי רבע עוף בספרייה שהיא מנויה בה בקנדה. כן, גם בטורונטו נהנים ממנו. אמנם כבר אי אפשר להשיג אותו בחנויות הספרים, כי הוא ספר בן 4 עם קילומטרז' ארוך, אבל בספריות, מסתבר, אנשים עדיין נהנים ממנו.

רחב לבי.

ואני מקבלת עוד ועוד תגובות במסרים ובמייל מאנשים ששאלו אותו בספריות ארצנו הרבות, שיש לי אליהן פינה חמה בלב. מה פינה? יחידת דיור בפני עצמה: חדר ועלייה.

ספרייה היא המוסד בסמ"ך הידיעה. ואת זאת אני אומרת בתוך בעלת 2 סמ"כים שלמים בשמה.

ואז ניגשה אליי מישהו בעבודה בעיניים בורקות והתוודתה עד כמה הרגישה שהספר הזה מספר את הסיפור האישי שלה ואיך אני מכירה אותה כל כך מבפנים. ואני בכלל לא ידעתי על קיומה כשכתבתי אותו. ברור, הרי כתבתי אתו על עצמי.

"את חייבת להמשיך לכתוב, אני מחכה לספר הבא שלך", היא הכריזה.

ואני נשארתי עם בדל ההבנה מהבוקר ועם תובנה קצת יותר מעצבת, ועוד לא ברור לי אם מעצבנת או משמחת:

הרבה אחרי שהספר מפסיק להימכר בחנויות הספרים, אנשים ממשיכים ליהנות ממנו בספריות הציבוריות

וכך,  בעוד התסכול על ירידת גרף המכירות מתגבר, עולים עליו השמחה והסיפוק המופלגים מכך שאנשים (נשים) קוראים את הספרים שלי ונהנים מהם.

וכן, אני נהנית.

סוף עונהותודה למנחם לזר, שהרשה לי לייפות את הבלוג בתצלומים הנפלאים שלו

בקטגוריה ספרים וספריות | תגים , , , | 10 תגובות