כשאנחנו נהיה זקנים

אני פחדנית. אני מודאגת. כמה שאני אוהבת לצחוק ולחייך, יותר מדי דברים מעוררים בי מחשבות של 'מה יהיה אם'. לא אלאה אתכם בכל הפחדים שלי. הפעם רק באחד: בהנחה שאשרוד את כל הצרות שאורבות לפתחנו יום יום ושעה שעה ואגיע לגיל זקנה ושיבה – מה שהכי מפחיד אותי זה איפה יתקעו את הזקנים.

 

כשאנחנו נהיה זקנים

ראיתי פעם בטלוויזיה מלון חסכוני מאוד ביפן, שבו האורח לא מקבל חדר אלא תא – קפסולה. גודלו של התא הוא בערך כגודלה של מיטה, והוא כולל טלוויזיה ולוקר. המקלחת משותפת לכל הקומה, והקומות מופרדות לנשים ולגברים. זה מפחיד ברמה קלסטרופובית. ומשום מה יש לי תחושה מאוד מבוססת (לטעמי) שלא ירחק היום, וכך ישכנו את האנשים הזקנים: יותר הומאני מלנטוש אותו במדבר קרח, חסכוני במקום, נוח לגישה למטפלים, ובסך הכול בשביל מה קשיש (סיעודי או עצמאי) צריך בכלל לצאת מהתא שלו.

פעם זקן היה מילה נרדפת לחכם, כי יש לו הרבה ניסיון, הוא מכיר יותר שנים את העולם וצבר הרבה תובנות. היום זקן הוא בדרך כלל מישהו שקשה לו להתמודד עם השינויים והחידושים הטכנולוגיים. מה שנראה לנו היום שיא הטכנולוגיה, כשנהיה זקנים יהיה ארכאי, מיושן, מוזאוני אם בכלל. מסובך מאוד לחיות בעולם שבו הכול יותר תזזיתי ממה שאתה מסוגל לתפוס, קשה ומתסכל להסתדר כשמתייחסים אליך כאל מישהו שלא מבין שום דבר. ועם כל הכאב והצער, כולם מזדקנים. או כמו שאומרת אודטה: "האופציה האחרת היא למות צעיר", ומי רוצה את זה?

 

הגירה לארץ האינטרנט

צעירים נוטים לקבל שינויים בקלות ובאופן טבעי יותר. לכן במרבית התחומים קיים "דור המדבר". קיימים הרבה מחקרים בסוציולוגיה של החברה הישראלית שמדברים על כך שהעלייה לארץ שברה את מבנה המשפחה כפי שהוא היה מוכר, משום שהצעירים קלטו מהר יותר את השפה והמנהגים כאן והמבוגרים התקשו בכך. סדרי העולם השתנו כשהילדים יודעים יותר מההורים וצריכים לעזור להם להתנהל ביום-יום. לא רק אצלנו, במרבית חברות המהגרים.

גם החיים באינטרנט הם סוג של הגירה, וגם בהם הצעירים מסתדרים הרבה יותר מהר ויותר טבעי. זו המציאות שהם מכירים. האם גם הם בבגרותם יחוו את התסכול של פער דורות וההזדקקות להישען על הילדים?

לפני כ-12 שנים פתחנו באורט פורום למורים ולתלמידים. אחד הדיונים זכור לי כמעט מילה במילה:

תלמיד: המורה, הכנתי מצגת ואני רוצה להגיש לך אותה. אפשר לקבל את המייל שלך?

המורה: הדפס בבקשה את העבודה והנח אותה בתא שלי בחדר המורים.

תלמיד: אבל המורה, אם אני אדפיס את המצגת היא כבר לא תהיה מצגת.

המורה: [לא עונה]

היום מורים כבר מתקשרים עם התלמידים שלהם במייל ובטח שיודעים מה זאת מצגת ושצריך להציג אותה כדי ליהנות ממנה הנאה מרבית. גם התלמידים ההם, שהיו תיכוניסטים, אולי כמה מהם נעשו מורים, ואם כן – אני מניחה שהם עושים שימוש כלשהו באינטרנט לצורך הלמידה.

 

מילת המפתח – עדיין

ועדיין קיימים סייגים. למשל: המורים לאנגלית עדיין נהנים מיותר אופציות להעשרת ההוראה באמצעות האינטרנט; ובאותו עניין – מורים רבים מתרחקים מכל מה שקשור לאנגלית. חלה התפתחות עצומה של תכנים בעברית כמעט בכל התחומים, אך העניין הזה עדיין בגדר החבל; עדיין מעבדות המחשבים ספורות והתור עליהן גדול, לא תמיד המורה מספיק בטוח בעצמו להתמודד עם תקלות ולכן יעדיף לוותר על שיעור במעבדת המחשבים ויישאר במקום הבטוח שלו, הכיתה; ועוד כהנה וכהנה וכשמה וּכְפֹה.

 

יש מסקנה בשלב הזה?

יש כמובן כמה בנליות:

  • עדיף להתעדכן כל הזמן. זה טוב גם לשיכוך פער דורות.
  • עדיף להפסיק לעשן ולהתמיד בפעילות גופנית.
  • עדיף להישאר צעיר לנצח.
  • ומסקנות מעשיות?

 

צילם מנחם לזר
שוב תודה לצלם מנחם לזר על שיתוף הפעולה הוויזואלי

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה הטמעת תקשוב,‏ עם התגים , , , , , .‏ קישור ישיר לפוסט.

תגובה אחת על כשאנחנו נהיה זקנים

  1. מאת איילה לוי‏:

    הגעתי במקרה, רותקתי ונהניתי. יופי!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>